החלטה בתיק ע"פ 9700/10

1.        בבקשה שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז נטען, כי חומר ראיות שנאסף בידי גורמי החקירה מבסס חשד לכאורי לפיו המערער ואחרים הפעילו מקומות רבים בהם נערכו משחקים אסורים. על פי הנטען בבקשה, במקומות אלה הועסקו "אנשי קש" שנועדו להסוות את זהותם של המערער והאחרים וכן אנשים נוספים שהפעילו את המשחקים האסורים. את רווחי המשחקים האסורים  - שסכומם הכולל הגיע לכ-12 מיליון שקל - שילשלו המערער ושותפיו לכיסם. עוד נטען בבקשה, כי המערער ושותפיו ביצעו ברכוש שקיבלו לידיהם פעולות אסורות שונות. על רקע כל אלה ציינה המדינה בבקשה, כי המערער ושותפיו עתידים להיעצר ולהיחקר בחשד לביצוע עבירות לפי החוק לאיסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). המדינה הוסיפה וטענה, כי קיים חשש קרוב לוודאי, כי עם מעצרם של החשודים ועם היוודע החשדות המדויקים המיוחסים להם, תבוצענה פעולות להברחת הרכוש והעלמתו; ואלו תסכלנה את האפשרות לחלט את הרכוש בתום ההליכים נגד המערער ושותפיו, ככל שהם אכן יורשעו. לפיכך, עתרה, כאמור, המדינה, בין היתר, להורות על תפיסתם של רכב מסוג טויוטה לנד-קרוזר שהיה רשום על שמו של רועי רפאל אולם את פוליסת הביטוח שלו שילם המערער; ושל רכב מסוג סובארו אימפרזה שהיה רשום על שמו של המערער (להלן: רכב הטויוטה ורכב הסובארו, בהתאמה). עוד ביקשה המדינה כי על רכבים אלה יוטל עיקול לטובתה. לבקשת המדינה צורף תצהיר החתום על ידי פקד ארז ניסן בו צוינו העבירות שבביצוען חשודים המערערים ונטען כי קיים חשש ממשי כי אי-הענקת הצו במעמד צד אחד תסכל אפשרות לביצוע חילוט בתום ההליכים. ביום 1.11.2010 נעתר בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (כב' השופטת ר' לורך) לבקשה והורה, בין היתר, על תפיסת הרכבים והטלת העיקולים עליהם, כמבוקש על-ידי המדינה. יצוין, כי גם לאחר שניתן הצו הזמני לא עלה בידי המדינה לתפוס את רכב הטויוטה.

2.        ביום 30.11.2010 נערך דיון בבקשה במעמד הצדדים. ובמהלכו ביקשו המערערים כי רכב הסובארו יוחזר להם, משום שמדובר ברכב היחיד המצוי ברשות המשפחה - המונה ארבע נפשות - ונוכח מצבה הבריאותי של המערערת. בנוסף טענו המערערים, כי התצהיר התומך בבקשה איננו כולל כל פירוט עובדתי ואיננו מבהיר על מה מבוסס החשש מפני סיכול עתידי של החילוט. באת-כוח המדינה ביקשה, מנגד, כי ככל שיתקבלו כספי ביטוח בעקבות התלונה שהגיש המערער על גניבת רכב הטויוטה, יעוקלו אלו לטובת המדינה; באשר לרכב הסובארו, הסכימה המדינה לאפשר למערערים לעשות בו שימוש ובלבד שיופקד סכום השווה לערכו של הרכב או לחלופין, תינתן ערבות בנקאית השקולה למלוא שוויו. נוסיף ונציין, כי בדיון זה העיד בפני בית המשפט פקד ארז ניסן ונחקר אודות תצהירו.

3.        בהחלטתו מאותו יום קבע בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין, אכן קיים חשש ממשי שהמערער או מי מטעמו יבצע פעולות העלולות לסכן אפשרות של חילוט רכוש בתום ההליכים. אמנם, ציין בית המשפט, ראוי היה כי התצהיר שהוגש על-ידי קצין החילוט יפרט את הבסיס העובדתי לבקשת החילוט, כפי שפירט הקצין במהלך עדותו בפני בית המשפט. בצד האמור קבע בית המשפט כי "תשובותיו של קצין החילוט ובעיקר חומר החקירה עובר למתן הצו וקל וחומר מאז מתן הצו - כל אלה מלמדים על קיומו של חשש לעשיית פעולות לסיכול אפשרות החילוט בעתיד" (עמ' 18 להחלטה). בית המשפט הוסיף וציין, כי העובדה שרכב הטויוטה רשום על שמו של רפאל, מעוררת תהיות, נוכח גילו הצעיר של רפאל ונוכח כך שמדובר ברכב יקר-ערך. בית המשפט הוסיף וציין, כי בחקירתו הראשונה סירב רפאל למסור כל גרסה ביחס לאופן בו נרשם הרכב על שמו, ולכך מצטרפת העובדה שפוליסת הביטוח של הרכב נרשמה על שמו של המערער, והעובדה שלפי חומר החקירה, המשתמש ברכב הוא המערער ולא רפאל. בית המשפט סבר כי נתונים אלה מלמדים על ניסיון להסוות את זהותו האמיתית של המשתמש ברכב. לכך, צוין, מצטרפת "היעלמותו" של רכב הטויטה, שתלונה לגבי גניבתו הוגשה רק לאחר מועד הדיון בבית המשפט; ואי-הבהירות העולה מהודעותיו של רפאל באשר למועד גניבת הרכב. כל אלה, סבר בית המשפט, מבססים חשש ברמה הנדרשת לסיכולו של חילוט בעתיד. חרף האמור קבע בית המשפט, כי נוכח כך שבידי המערערים אין רכב אחר ובהתחשב במצבה הבריאותי של המערערת, יוכלו המערערים לעשות שימוש ברכב הסובארו בכפוף להפקדה של 16,000 ש"ח או ערבות בנקאית בסכום זה. עוד נקבע, כי פוליסת הביטוח המקיף ביחס לרכב הסובארו תירשם לטובת מדינת ישראל ובנוסף יירשם עיקול על כספי פוליסת הביטוח של רכב הטויוטה. באשר לחשבונות הבנק של המערערים הורה בית המשפט, כי באת-כוח המדינה תבדוק את חשבונות הבנק שעוקלו ותיידע את בא-כוח המערערים ואת בית המשפט אם יש צורך בהמשך עיקולם.

4.      על החלטה זו נסב הערעור שלפניי. בערעור נטען, כי התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשת המדינה היה כללי ולאקוני יתר על המידה, וניסוחו איננו עולה בקנה אחד עם דרישות החוק או עם הפגיעה האינהרנטית בזכות הקניין הכרוכה בבקשה לסעד זמני. עוד נטען, כי ההחלטה להתנות את שחרור הרכב בהפקדת ערובה של 16,000 ש"ח מעוררת קושי משום שמצבם הכלכלי של המערערים איננו מאפשר להם למלא אחר החלטה זו. בנוסף, לשיטתם של המערערים, החלטתו של בית המשפט המחוזי מתעלמת ממצבם המשפחתי וממצבה הבריאותי של המערערת. להשקפתם של המערערים, החלטה זו איננה מאזנת באופן ראוי בין הצורך בשמירה על הרכוש לצורך חילוט עתידי לבין זכותם לנהל אורח חיים סביר בתקופת תחולתו של הצו הזמני. בדיון על-פה הוסיף וטען בא-כוח המדינה כי הטענה לפיה המערער נהג ברכב הטויטה מנהג בעלים איננה מבוססת, וכי השימוש שלו ברכב נבע מיחסי ידידות בינו לבין רפאל. המדינה טענה מנגד, כי לקראת סופו של חודש ינואר יפקע הצו הזמני נגד המערערים ויוגש נגדם כתב אישום. בהתחשב בכך, ובהתחשב ביתר נתוני התיק, סבורה המדינה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היתה מאוזנת וראויה ואין עילה להתערב בה. באת-כוח המדינה ציינה בטיעונה לפני, כי סכום ההפקדה שנדרש מן המערער נמוך מ-40 אחוזים משווי הרכב; וכי בנסיבות העניין החשש מהברחת נכסים איננו חשש בעלמא, והוא מעוגן היטב בחומר הראיות. בתמיכה לטיעונה בעניין זה, הדגישה באת-כוח המדינה את אי-הבהירות השוררת לגבי מועד גניבתו של רכב הטויוטה ומנהג הבעלים שלכאורה נהג ברכב זה המערער, לרבות במישור הביטוחי. באת-כוח המדינה הוסיפה והבהירה, כי למערער שמורה הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לאחר שיוגש נגדו כתב האישום.

5.        סעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים עוסק במתן סעדים לחילוט רכוש, ואלו הם חלקיו הרלוונטיים לענייננו:

           סעיף 36ו(ב) לפקודת הסמים המסוכנים שנוסחו הובא לעיל מתיר לבית המשפט ליתן צו זמני, כגון צו מניעה או צו עיקול, שתכליתו להבטיח את האפשרות של חילוט עתידי, מקום בו קיים יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להעלם, או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט (וראו: בש"פ 7079/08 רחימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2009) פסקה 7 להחלטה של הנשיאה ד' ביניש). הסדר זה חל גם ביחס לחילוט לפי חוק איסור הלבנת הון (ראו סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון. כן ראו: בש"פ 10290/09 מדינת ישראל נ' גאווי (לא פורסם, 7.1.2010) פסקה 4 להחלטתו של השופט נ' הנדל; בש"פ 7440/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.12.2005) פסקה 6 להחלטתו של הרשם (כתוארו אז) י' מרזל). על הטעם לדרישת המחוקק כי בקשה למתן סעד זמני המוגשת עובר להגשת כתב אישום תגובה בתצהיר עמדה השופטת מ' נאור:

"סעיף 36ו(ב) דורש שתוגש בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז הנתמכת בתצהיר. סעיף 36ו(א) אינו כולל דרישה לתצהיר. נראה לי שטעם הדבר נעוץ בכך שלאחר הגשת כתב-אישום יש בידי המדינה מלוא הראיות הרלוונטיות וניתן אז לבחון באופן לכאורי אם ישנה תשתית ראייתית מספקת העשויה להצדיק שבשלב גזר-הדין יורה בית-המשפט על חילוט סופי. הראיות הקיימות בשלב זה באות להחליף את התצהיר הנדרש בבקשה לפי סעיף 36ו(ב)" (בש"פ 6159/01 אבו-עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 817, 824 (2001). להלן: עניין אבו-עמר).

           בעניין אבו-עמר הוסיפה וציינה השופטת מ' נאור כי את ההבדל בין הגשתה של בקשה לחילוט רכוש עובר להגשת כתב אישום ולאחריו ניתן להשוות למצב הנוהג ביחס להגשתן של בקשות למעצר עובר להגשת כתב אישום ולאחר הגשתו. כך, בעוד שעובר להגשתו של כתב אישום נדרשת המדינה לתמוך בקשת מעצר המוגשת מטעמה בהצהרה שלאחר אזהרה או בתצהיר, הרי שלאחר הגשתו של כתב אישום - אין עוד צורך בהצהרה או תצהיר כאמור (וראו סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996). מכל מקום, מבלי לטעת מסמרות בשאלה אילו רכיבים צריכים להיכלל בתצהיר המוגש בתמיכה לבקשת חילוט עובר לכתב האישום נוכל לומר כי תצהיר כזה ראוי שיכלול התייחסות לתשתית הראייתית הידועה למדינה נכון למועד הגשת הבקשה, ואשר מבססת את החשש כי "הרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט", כאמור בסעיף 36א(ב). כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, התצהיר שהוגש בענייננו איננו כולל פירוט עובדתי כזה אולם אני שותף להשקפתו של בית המשפט המחוזי כי חקירתו של קצין החילוט והתשובות שניתנו על ידו, כמו גם חומר החקירה שהצטבר עובר למתן הצו ולאחריו - אכן מלמדים על קיומו של חשש לביצוען של פעולות העלולות לסכל חילוט עתידי. בנסיבות אלה, אף אם אניח לטובתו של המערער כי מדובר בתצהיר חסר, הרי שאין מדובר בפגם היורד לשרשו של ההליך, בהתחשב בנתונים הנוספים שהוצגו במסגרת הדיון במעמד הצדדים לבית המשפט המחוזי.

6.        כעולה מסעיף 36ו(ב), תוקפו של צו זמני שניתן עובר להגשתו של כתב אישום יפקע, בנסיבות בהן לא הוגש כתב אישום בתוך תשעים ימים ממועד מתן הצו. הצו נושא הערעור שלפנינו ניתן ביום 1.11.2010 וכפי שציינה באת-כוח המדינה, הוא עתיד לפקוע בסופו של החודש הנוכחי, ינואר, ככל שנגד המערערים לא יוגש כתב אישום. עד למועד פקיעתו של הצו נותר, אפוא, פרק זמן קצר יחסית. מעבר לכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, עיון בחומר הראיות מעלה שאלות רבות באשר לגורלו של רכב הטויטה, ובאשר לזיקתו של המערער אליו. נזכיר, כי פוליסת הביטוח של רכב הטויוטה היתה רשומה על שמו של המערער והוא היה זה שעשה שימוש ברכב - שעה שהרכב רשום על שמו של אדם צעיר שקשה להניח כי ידו משגת רכישת רכב מן הסוג בו מדובר. לכך מצטרפת "היעלמותו" המסתורית של הרכב והדיווח המאוחר והבלתי-קוהרנטי באשר למועד היעלמותו. נתונים אלה אכן מבססים חשש מפני סיכולו של חילוט עתידי. אוסיף ואומר, כי עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מעלה כי הוא לא פסח על בחינת השאלה אם את מטרתו של החילוט הזמני ניתן להשיג בדרך אלטרנטיבית, שפגיעתה במערערים תהא פחותה. בחינה זו הובילה אותו לקביעה לפיה ניתן יהיה לשחרר את רכב הסובארו בכפוף להפקדה כספית או ערבות בנקאית. בדיון לפני טען בא-כוחם של המערערים כי מצבם הכלכלי איננו מאפשר להם לעמוד בגובה ההפקדה כפי שנקבע בידי בית המשפט המחוזי. אולם, בהתחשב בתמונה הלכאורית העולה מחומר הראיות ובשים לב לכך שהטענה בדבר מצבם הכלכלי של המערערים איננה מגובה בתיעוד מתאים, לא מצאתי כי יש מקום לקבלה. סיכומם של דברים: מכלול הנתונים עליהם עמדתי, ובכלל זה, התמונה העולה מחומר הראיות והאיזונים שערך בית המשפט המחוזי - מוביל למסקנה כי לעת הזו, אין עילה להתערב בהחלטתו להותיר על כנו את הצו נושא הערעור בכל הנוגע לרכב הסובארו או בתנאים שנקבעו על-ידו לצורך שחרורו של רכב זה.

           הערעור נדחה.

           ניתנה היום, כ"ט בטבת התשע"א (5.1.2011).

ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il